המוסד לביטוח לאומי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ(סהר ציון) ואח'

החלטה

לאחר עיון בבקשה ובתגובות הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין בקשתו של התובע להידחות. אף שהתובע רשאי להעלות את הטענה בעניין התקיימות נסיבותיו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: החוק) ולעניין זה בא הוא בנעליו של הנפגע (רע"א 3990/06 המל"ל נ' מסדר פאטי ביני פראטאללי, מיום 11.5.08), לא ניתן לקבוע, גם לנוכח "הראיות החדשות" שהציג התובע, כי התקיימו בנסיבות העניין התנאים לתחולתו של סעיף 9 לחוק.

הקביעה לפיה נעשתה על ידי הנתבעות "הודאה במקצת הזכות" לעניין סעיף 9 לחוק מצריכה מסקנה לפיה "לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות" (ע"א 1017/91 פסח משה נ' הכפר הירוק, מיום 1.4.1996; ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, מיום 22.6.2008; רע"א 8628/08 עמל הנגב עבודות בניה ועפר בע"מ נ' עירית רהט, מיום 12.3.2009). במקרה דנא טענו הנתבעות באריכות בתחשיב שהגישו במסגרת התביעה בינן ובין הנפגע כי הרכב בו נפגע הוא "רכב מעביד" וכי התאונה התרחשה במהלך עבודתו אצל המעביד. ממילא לא ניתן לקבוע שהנתבעות הודו בזכותו של התובע לתבוע על פי ההסכם. טענה זו היתה במקומה לו סבבה ההתדיינות בשאלת ההתיישנות את עצם זכאותו של התובע לתבוע מכח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. או אז ניתן היה לקבוע שבאמור בכתבי הטענות ובהסכם הפשרה שבין הנתבעות לנפגע יש כדי להוות "הודאה במקצת הזכות" ואף לקיים את תנאי ה"השתק השיפוטי". לא כך הם פני הדברים כאשר על המדוכה המחלוקת בעניין חובת השיפוי מכח ההסכם שבין הצדדים, וכאשר סעיף ג ל"מכתב ההבנות" של עו"ד נוביק המנוח שולל את זכאותו של התובע לשיפוי מכח ההסכם שעה שעובד נפגע בתאונה במהלך עבודתו ברכב מעביד.

אומנם, יתכן שלו היה נערך דיון לגוף העניין בתובענה מכח ההסכם היה נקבע שהתובע זכאי לתבוע מהנתבעות שיפוי מכח ההסכם. העובדה שהרכב אינו רשום על שם מעבידו של הנפגע, אלא על שם בעל החברה, עשויה להביא לקביעה לפיה לצורך ההסכם לא הוכח שמדובר ב"רכב מעביד". עניין זה מצריך הבאת ראיות, ולו היתה התובענה מוגשת מכח ההסכם היתה מוטלת על הנתבעות החובה להביא ראיותיה ראשונה ולהוכיח שעל אף השוני בין הבעלים הרשום במשדר הרישו ובין מעבידתו של הנפגע – מדובר ב"רכב מעביד". נטל זה ניתן להרמה. לו היו מוכחות העובדות להן טענה הנתבעת בתחשיבה יתכן שהיה בהן כדי להרים נטל זה (מהתחשיב עולה לכאורה שמדובר ברכב ששימש את החברה ועובדיה לצרכי העבודה, ויתכן שהיו מובאות ראיות לפיהן זו נשאה גם במכלול העלויות הנוגעות לרכב). מכאן שלא ניתן אף לבוא בקביעה א-פריורית לפיה אין מדובר ב"רכב מעביד" כמשמעו בהסכם. אעיר שאף לו ניתן היה לכאורה לקבוע שעמדתה המשפטית של הנתבעת מוטעית, ספק אם היה בכך די לצורך הקמת "הודאה בזכות", המצריכה הודאה של הנתבעת בזכות, ולא הכחשה שלה.

לנוכח האמור לעיל יש לקבוע שלא הוכח שהתקיימו בנסיבות העניין הוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ולא עלה בידי התובע להוכיח שקיים חריג כלשהו מכוחו לא התיישנה התביעה מכח ההסכם.

במהלך התדיינות זו שבין הצדדים ניתן פסק-דיני בת.א. 37002-03-10 המל"ל נ' ארטור, מיום 24.3.11, במסגרתו קבעתי שההסכם חל על תאונות שקדמו למועד ביטולו. מכאן שיש לכאורה מקום להורות על דחיית התביעה המבוססת אך על העילה מכח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. התובע יבהיר בתוך 30 יום מדוע לא תידחה התביעה בנסיבות אלה.

על אף כל האמור לעיל מוצע לצדדים לשקול בנסיבות העניין סילוק של התובענה בסכום של 120,000 ₪, ולו כ"קניית סיכון" בנוגע למכלול הנסיבות שעל הפרק ולסיכויים והסיכונים הטמונים בהליך ערעורי. הצדדים יודיעו עמדתם לעניין זה בתוך פרק הזמן הנזכר לעיל.

לעיון ביום 12.6.11.

המזכירות תשלח העתק מההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, א' אייר תשע"א, 05 מאי 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: